פסק-דין בתיק עת"מ 28037-05-10

לפני בקשה לסילוק על הסף של העתירה שבכותרת מחמת חוסר סמכות עניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בה.

1. רקע הדברים

העותרת, אוטומיקס ישראל בע"מ, עוסקת בייבוא חלפים לכלי רכב מארצות שונות.

החל משנת 2007 מייבאת העותרת מגברי בלם ובוסטרים לגרורים נתמכים וחלקיהם ושסתומי אוויר לרכב וחלקיהם, אשר מיוצרים בסין (להלן: " החלפים") וזאת ברישיון שניתן לה מאת המשיבים לפי צו ייבוא חופשי, תשס"ו- 2006.

עובר לקבלת רישיון הייבוא הציגה העותרת בפני המשיבים אישור ממעבדת הרכב של מכון התקנים, לפיה החלפים זהים במבנה, במידות ובתפקוד לחלקים המקוריים אותם הם מיועדים להחליף (להלן: " בדיקת ההשוואה"), שהוא תנאי הכרחי להוצאת רישיון לפי צו ייבוא חופשי, בהתאם לנוהל של המשיבים.

במשך שנתיים ייבאה העותרת את החלפים, בהתאם לרישיון שהונפק לה על ידי המשיבים, אולם החל מחודש דצמבר 2009 רישיון העותרת לייבוא לא חודש על ידי המשיבים ובעתירה מבקשת העותרת כי בית משפט זה יורה למשיבים להאריך את תוקפו של רישיון הייבוא אשר ניתן לה.

יצוין, כי לעמדת המשיבים העותרת כלל לא הגישה בקשה רשמית לחידוש רישיון הייבוא.

כך או כך, אין מחלוקת כי הקושי בחידוש רישיון הייבוא נוצר על רקע הודעת מעבדת הרכב של מכון התקנים, לפיה היא אינה מסוגל לבצע את בדיקות ההשוואה באופן מספק וכי על מנת לבדוק את תפקודם של החלפים יש לערוך בדיקה בתוך המערכת המקורית במפעל היצרן או במעבדות מתאימות בחו"ל, אשר יש בידיהן את הכלים לבצע בדיקה כזו.

2. טענות הצדדים

המשיבים טוענים כי תקיפת החלטתם הנוגעת למתן אישור ייבוא מוצרי תעבורה חליפיים אינה במסגרת סמכותו של בית משפט זה. זאת, משום שההחלטה ליתן או לסרב ליתן אישור לייבוא מוצרי תעבורה היא החלטה מכוח צו ייבוא חופשי, תשס"ט- 2008 (להלן: " צו ייבוא חופשי") או מכוח צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור מוצרי תעבורה והסחר בהם), תשמ"ג- 1983 ולא החלטה על פי פקודת התעבורה [נוסח חדש], שעניינה בא בגדר התוספת לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים , תש"ס-2000 (להלן: "חוק בתי משפט לעניינים מנהליים").

העותרת טוענת, כי כאשר מדובר בהחלטת רשות, אין צורך שהרשות תהא מן המנויים בתוספת ואין צורך שההחלטה תהייה מן העניינים המנויים בתוספת. לחילופין, העותרת מבקשת כי אם יחליט בית המשפט, כי אין לו הסמכות העניינית לדון בעתירה, כי אז לא יורה על סילוקה, כי אם על העברתה לדיון בפני בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ וזאת מכוח סמכותו השיורית.

3. סמכות בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה

א. המסגרת הנורמטיבית - חוק בתי משפט לעניינים מנהליים

מטרתו של חוק בתי משפט לעניינים מנהליים הייתה " להסמיך באופן הדרגתי את בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים מינהליים הנדונים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק..." (ראו סעיף 1 לחוק). התמריץ לחקיקתו נבע, בין היתר, מהעומס שרבץ על שכמו של בג"ץ, אשר ריכז את השיפוט בעניינים מנהליים כערכאה ראשונה.

סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מינהלים קבועה בסעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים:

"בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה -

(1)   עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן - עתירה מינהלית);

(2)   ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן - ערעור מינהלי);

(3)   תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן - תובענה מינהלית);